"לא נלך על זה" (גולדה מאיר להנרי קיסינג´ר, שהפציר בה לקבל את יוזמת השלום המצרית, 28 בפברואר 1973)
"רק זה חסר לי" (גולדה מאיר, עם הישמע האזעקות שבישרו את תחילתה של מלחמת יום הכיפורים, ששה באוקטובר 1973)
מלחמת יום הכיפורים הפתיעה את צה"ל אבל לא היתה אמורה להפתיע את הצמרת המדינית.
בשנה שקדמה למלחמה עקבו ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, שר הביטחון משה דיין והשר ישראל גלילי, אחר יוזמת שלום חשאית של מצרים שהוצגה לארצות הברית. חבורה מצומצמת זו עודכנה על כל שיחה שקיים הנרי קיסינג´ר, יועצו של הנשיא האמריקני, עם שליחו האישי של נשיא מצרים אנואר סאדאת, וליוותה כל התקדמות, במטרה אחת בלבד – "שהדבר הזה ייעלם".
פעם אחר פעם הפציר קיסינג´ר בישראל להיכנס למשא ומתן והזהיר ממלחמה. "לא נלך על זה", הדפה אותו ראש הממשלה בפסקנות, ודחקה בו שוב ושוב להמשיך למרוח זמן. שלישיית הבכירים – מאיר, דיין וגלילי – החליטה להעדיף מלחמה על פני שיחות שלום, ואף להסתיר מהממשלה, מהרמטכ"ל ומראשי מערכת המודיעין, את האולטימאטום המצרי להגיע להסכם עד סתיו 1973.
ב-1973, הדרך למלחמה חושף הד"ר יגאל קיפניס את עומק המחדל המדיני שהביא למלחמת יום הכיפורים. מחדל חמור פי כמה מעיוורונם של אנשי המודיעין שעד היום הוטלה אשמת המלחמה על כתפיהם. תמלילי השיחות והמזכרים הסודיים, שרובם מתפרסמים בספר זה לראשונה, מכניסים את הקוראים לחדרי החדרים בוושינגטון, בקהיר ובירושלים, כעדים אילמים, פעורי עיניים, למצעד האיוולת שעלה לישראל ב-2650 הרוגים.